מדיה

בהגיעו לגיל חמישים, מחליט האמן רפאל לומס שהוא רוצה להקדיש את העשור הבא בחייו לבחון את יכולתה של האמנות לעזור בצורה אמיתית במצבי מצוקה וטראומה.         כאשר הוא שומע על קבוצת ילדי פליטים דרום סודנים שגורשו מישראל וחיים כעת בפנימיה באוגנדה הוא יוצר קשר עם האחראים עליהם ומקבל רשות לבקר אותם ולעשות איתם פרוייקט אמנותי.                 במשך שבוע במהלך חופשת הקיץ של 2014, רפאל והילדים בונים פסל גדול בצורת בית, שקירותיו עשויים מהדקי נייר המסמלים את הקשרים השבריריים בחיי הילדים וכמיהתם לבית יציב

במהלך אותו שבוע נוצר קשר חם בין רפאל והילדים. הוא שומע מהם על התלאות והסכנות שחוו, וחש שהגירוש מישראל נותר אצלם כפצע פתוח.        רפאל והילדים מחליטים לשלוח את הפסל לישראל במחווה סימלית שתאפשר לילדים מבט לאחור, לקשרים שהשאירו מאחוריהם.      רפאל לוקח איתו את הפסל לישראל ומספר חדשים לאחר מכן מציב אותו בחלל בתחנה המרכזית בתל אביב ומזמין חברים ומורים של הילדים המגורשים לאירוע חגיגי. הילדים משתתפים באמצעות שיחת סקייפ.          כדי לקיים את שיחת הסקייפ, נעזר רפאל ביואש, חבר מהקהילה היהודית של אוגנדה שהיה סטודנט שלו בעבר. כשיואש פוגש את הילדים האפריקאים דוברי העיברית הוא מתרגש מאד ומזמין אותם לבוא להתארח אצלו בקהילה

בפסיפס סיפורי עשיר, 8000 מהדקי נייר מספר את סיפורם של ילדי הפליטים שגדלו בישראל וכעת נאבקים להסתגל לחיים באפריקה, רחוק מהוריהם והעולם שהכירו, ואת סיפורו של רפאל, אומן יחודי עם עבר מורכב ששם לעצמו מטרה לבחון את יכולתה של האומנות ליצור שינוי מחוץ לכתלי הסטודיו.        הפרוייקט מתחיל בקטן ומסתעף למקומות בלתי צפויים בהרפתקה חובקת עולם אך בבסיסו נשארת השאלה- כאשר המשאבים מוגבלים והחיים הם מאבק יום יומי, האם יש הצדקה להשקיע בפרוייקט אומנותי?  עד כמה שרפאל מתייסר בשאלה זו, בסופו של דבר הילדים הם שצריכים לענות עליה